פסק-דין בתיק ע"א 2720/06

השופט ישעיהו שנלר - אב"ד :

1.         בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כבוד השופט סובל) מיום 25.5.06 בת.א. 35220/05, אשר קיבל את התביעה הכספית שהגישה המשיבה, וחייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 63,105 ש"ח, בהפחתת סך של 10,616 ש"ח - סכום פסק הדין החלקי שניתן על-ידי בית משפט קמא. כמו כן חייב בית משפט קמא את המערערת לשלם למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד.

הרקע וההליכים :

2.         בין השנים 1997-2003, נכרת בין הצדדים מדי שנה הסכם פרסום שנתי, לפיו רכשה המערערת מהמשיבה שטח לפרסום המשרות המוצעות על-ידה במודעות הדרושים, מדי שבוע (להלן - המערכת החוזית או הסכם הפרסום השנתי).

ביום 2.12.03 נחתם בין הצדדים הסכם פרסום לשנת 2004, במסגרתו רכשה המערערת בנק של 230 אינץ' לפרסום המשרות (להלן - בנק אינצ'ים), תמורת 49,450 ש"ח בתוספת מע"מ. עוד הוסכם כי בתור בונוסים נוספים, יתפרסמו המשרות גם באתר לוח הדרושים של המשיבה באינטרנט, במקביל לפרסומן בעיתון, וכן כי " בכל פרסום יינתן בונוס נוסף בין מודעות המילים (מודעות מחץ)" (להלן - בונוס ב'). יוער כי בסוף סעיף בונוס ב', הוסף בכתב ידו של מנהל המערערת, פנחס עבדה (להלן -עבדה), " כנהוג בשנים קודמות" (להלן - התוספת בכתב יד). כך גם נקבע, וכבונוסים נוספים, כי במהלך השנה תזכה המשיבה למודעת בונוס של רבע עמוד צבע, בתיאום מראש עם המערערת וכן כי חלק ממודעות הדרושים של המערערת, יפורסמו בצבע - על פי יכולת המשיבה. תנאי התשלום כפי שנקבעו, שישה תשלומים שווים לחודשים פברואר עד יולי 2004, כשהמע"מ ישולם בנפרד, בתאריך 14.1.04 (להלן - ההסכם החדש).

בהתאם להסכם החדש, הנפיקה המשיבה למערערת חשבונית מס בסך 58,351 ש"ח כבר בסוף שנת 2003, אולם עד סוף חודש פברואר 2004, לא שילמה המערערת את תשלום המע"מ, כנדרש, ולא העבירה לידי המשיבה שיקים עבור יתר התשלומים. כך גם התברר כי עד למועד זה, הספיקה המערערת לנצל את מרבית בנק האינצ'ים שרכשה מהמשיבה, כ-205 אינץ' מתוך 230 אינץ', וכן בונוסים שקיבלה במסגרת ההסכם החדש, כך שנכון ליום 13.2.04, הגיעה המערערת לצבירה של 321 אינץ'. המשיבה חששה כי המערערת תנצל את מלוא בנק האינצ'ים מבלי לשלם, ופנתה לעבדה על מנת להסדיר באופן מיידי את התשלומים, אחרת לא תמשיך המשיבה לפרסם מודעות הדרושים של המערערת. 

3.         ביום 27.6.05 הגישה המשיבה כתב תביעה בסדר דין מקוצר, במסגרתה עתרה לחייב את המערערת בסך של 63,105 ש"ח. בדיון בבקשת הרשות להתגונן, אישר עבדה כי אף לשיטת המערערת, חייבת היא בשישית מסכום החשבונית שהומצאה לה, ובהתאם לכך, ניתן פסק הדין החלקי, אשר חייב את המערערת בתשלום של 10,616 ש"ח למשיבה, כאמור. ביחס ליתרת החוב, ניתנה רשות להתגונן.

4.         לבית משפט קמא הוגש תצהירו של עבדה, מטעם המערערת, במסגרתו טען כי במשך כל השנים היה קיים הסכם מסגרת כללי (להלן - הסכם המסגרת) בין הצדדים, הסכם בכתב והבנות בעל-פה, לפיהן למערערת יש זכות פרסום לשטח של כ-300 אינץ', וכי למערערת ניתנה אפשרות לפרסם עד 1,200 אינץ' בשנה, על בסיס מקום פנוי, ללא תוספת תשלום, וכך נהגו הצדדים במשך 8 השנים האחרונות. לטענתו, לא הייתה התנגדות מצד המשיבה לתוספת בכתב יד, אולם לאחר שהמערערת פרסמה כבר כ-200 אינץ', פנה אליו מנהלה של המשיבה, והודיע לו כי כל ההבנות בעל-פה אינן מקובלות עליו, ועל המערערת לשלם על-פי ההסכם בכתב.

מטעם המשיבה, הוגשו תצהיריהם של הגב' גילה נחום, אשר עבדה בתקופה הרלוונטית לתביעה במחלקה המסחרית אצל המשיבה, ועמדה בקשר עם עבדה בכל הקשור לשטחי הפרסום (להלן - נחום), וכן תצהירו של קובי חדד, אשר היה בתקופה הרלוונטית לתביעה מנהל מחלקת הדרושים אצל המשיבה (להלן - חדד).

המצהירים כולם העידו בבית משפט קמא, ונחקרו על האמור בתצהיריהם. 

5.         בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לפירוש שיש ליתן לתוספת בכתב יד, כשהמערערת פרשה רישום זה, כנטען בתצהירו של עבדה, כמתן אפשרות לפרסום עד 1,200 אינץ' לשנה, על בסיס מקום פנוי ללא כל תוספת תשלום, זאת בנוסף לבונוסים המופיעים בהסכם החדש, בהתאם לנוהג הצדדים במשך 8 השנים האחרונות.

מנגד טענה המשיבה, כי הכיתוב מתייחס רק לבונוס ב', ולא הייתה התחייבות ליתן למערערת שטח פרסום מוסכם של 1,200 אינץ'.

בית משפט קמא קבע כי בעדות עבדה בפניו, היה משום שינוי חזית מהותי, כאשר טען כי ההתחייבות הייתה לא לשטח פרסום של 1,200 אינץ', אלא לשטח של 1,481 אינץ', כפי שפורסם בשנת 2003. האמור לא נטען על-ידו במסגרת כתבי הטענות, וטענה זו עלתה לראשונה רק לאחר שהופנה עבדה לכך שזה היה היקף בפרסום בשנת 2003. הסברו של  עבדה, כי אמנם טען בתחילה כי סוכם שיינתן לו פרסום של 1,200 אינץ', אולם לאחר שבדק זאת, התברר לו כי בשנת 2003 קיבל פרסום על בסיס מקום פנוי של 1,481 אינץ', לא התקבל על-ידי בית משפט קמא.

בית משפט קמא גם קבע כי לא נמצא בדברי עבדה הסבר משכנע, מדוע לא נרשמה אותה הבנה שהושגה בעל-פה בין הצדדים, כטענתו, כפי שידע לרשום את אותה תוספת בכתב יד ביחס לבונוס ב'.  

כך גם ציין בית משפט קמא, כי מבחינת מידת המהימנות, אין ספק כי המשקל נוטה בבירור לעדי המשיבה, נחום וחדד, אשר דבריהם שיקפו את אשר סוכם בין הצדדים - פרסום על בסיס מקום פנוי, ללא התחייבות מראש מצד המשיבה לשטח מסוים.

על רקע האמור, דחה בית משפט קמא את גרסת המערערת, וקבע כי האחרונה " לא הוכיחה קיומו של הסכם בכתב, בעל פה או בכל דרך אחרת, לפיו התחייבה התובעת להעניק לה פרסום בשטח פנוי של 1,200 אניץ', 1,481 אינץ' או כל שטח מוגדר אחר" (בעמ' 6 לפסק הדין).

טענות הצדדים בפנינו

6.         המערערת טוענת כי בית משפט קמא לא נתן בפסק הדין משקל לעובדה כי בין הצדדים היה קיים הסכם מסגרת שקדם לחתימה על ההסכם החדש, אשר כונה על-ידי הצדדים בהליך שהתנהל בבית משפט קמא, "נוהג" ו"פרסום על בסיס מקום פנוי". משכך, על בית משפט קמא היה לבחון לא רק את הכוונה האובייקטיבית, עליה הוצהר בין הצדדים במסגרת ההסכם החדש, אלא גם את הכוונה הסובייקטיבית שבין הצדדים, כעולה מהתנהגותם.

המערערת הפנתה בטיעוניה לכל אותם מכתבים שהוחלפו בין הצדדים, ולהסכם החדש, אשר מהם עולה, לטענתה, כי אכן היה קיים בין הצדדים "נוהג בשנים קודמות", ומעבר לאשר הוסכם עליו באופן פורמאלי במסגרת ההסכם החדש. לטענתה, האמור בא לידי ביטוי, בין היתר, באמירות כגון "כנהוג בשנים קודמות", שבתוספת בכתב יד; ב"סיכומים שקיימים יותר משבע שנים" במכתבו של עבדה מיום 24.2.04, כפי שהפנתה המערערת גם למכתבו של עבדה, מיום 17.3.04, שם ציין כי בנוסף להסכם בכתב, היו בין הצדדים הסכמות והבנות בעל-פה.